בטוח לאומי-משרד ראשי נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת השופטת רחל ערקובי, אשר דחתה את בקשת המבקש להתיר לו לתקן כתב תביעה שהגיש נגד המשיבים בעילה של שיבוב על ידי הגדלת סכום התביעה.

2.המבקש, הגיש בסמוך לתום תקופת ההתיישנות את תביעת השיבוב כנגד המשיבים.

כפי שנאמר בבקשה לתיקון כתב התביעה (סעיף 9), נתבע סכום של 119,926 ₪ בלבד, בגין גמלאות ששולמו על ידי המבקש לנפגע, ואותן הוא עתיד עוד לשלם, בעוד שהסכום האמיתי היה גבוה יותר והסכום המקורי נבע מתוך טעות שלא הובאו בחשבון מלוא הגמלאות ששולמו לנפגע בתקופה שבין 1.3.99 עד 30.6.00, אלא מיום 1.7.00 בלבד. לאחר בירורים מקיפים שערכה ב"כ המבקש, התברר לה גובה הסכום המדויק ועל כך ביקשה לתקן את סכום התביעה ולהגדילו לסך של 24,380 ₪ (להלן: "התיקון הראשון").

עוד נטען בבקשה, כי ביום 8.9.05 נפטר הנפגע ועל כן יש לתקן את כתב התביעה לעניין הסכומים שחושבו לעתיד אך לא ישולמו בפועל עקב מותו של הנפגע (להלן: "התיקון השני").

3.בית משפט קמא בהחלטתו, קבע, כי על אף הכלל הרחב להתיר באופן ליבראלי תיקון כתבי טענות על מנת לאפשר לביהמ"ש לדון באופן מלא בכל המחלוקות האמיתיות השנויות שבמחלוקת בין בעלי הדין, יש לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת לתיקון הראשון. נימוקו של בית משפט קמא היה, כי התיקון יקפח את המשיבים, שהרי, כך בית משפט קמא, אילו הוגשה התביעה במועד שהוגשה הבקשה לתיקון, היו המשיבים יכולים להעלות טענת התיישנות לגביה. לפיכך, קבע בימ"ש קמא, כי אין להתיר תיקון מסוג זה המרחיב את הסעד המבוקש ומונע מהמשיבים להעלות טענה שהיו זכאים לה. עוד הוסיף בימ"ש קמא ואמר, כי לא היתה כל מניעה להגשת התובענה ביחס לסכומי העבר, במועד המקורי שהוגשה, היינו 10.1.2006.

בית משפט קמא התיר את תיקון התביעה ככל שהוא נוגע לתשלום הסכומים המגיעים לנפגע מאז תאריך פטירתו ואילך.

על החלטה זו של בית משפט קמא נסבה בקשת רשות הערעור שבפני.

4.עיקר טענתו של המבקש מופנית כלפי קביעתו של בימ"ש קמא, כי אין להתיר את התיקון באשר חלפה עברה תקופת ההתיישנות; המבקש טוען, כי הוא מבקש אך לתקן את הסעד הכספי שבתביעתו ואין הוא מבקש להעלות עילה חדשה בגינה יכולים היו המשיבים להתגונן בטענת התיישנות; לטענת ב"כ המבקש, אין המדובר בעילה חדשה, אלא בתיקון מותר של הסעד, קרי סכום התביעה, ועל כן שגה בית משפט קמא, בכך שלא נקט במדיניות הליברלית אותה נוהגים בתי המשפט בבואם לתקן כתבי טענות. ב"כ המבקש סומכת טיעוניה לעניין זה על מספר פסקי דין בהם התיר בית משפט לתקן כתבי טענות על ידי הגדלת סכום התביעה בנסיבות דומות לענייננו, חרף חלוף תקופת ההתיישנות (בר"ע 1659/07 (חיפה) המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית חיפה ואח' והאסמכתאות שם; ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' יצחק בן הרוש ואח' ועוד).

את האיחור שבהגשת הבקשה, הסבירה ב"כ המבקש במו"מ לצורכי פשרה שהתנהל בין הצדדים, שכשל.

5.ב"כ המשיבים מתנגד לבקשה.

ב"כ המשיבים שב ומאמץ את החלטת בית משפט קמא, כי זכויותיו תיפגענה באשר חלפה תקופת ההתיישנות לגבי עילת התביעה שבגינה מתבקש התיקון המבוקש; עוד מוסיף הוא, וטוען, כי המבקש כלל לא אימת את העובדות נשוא התיקון; אין כל הסבר מדוע השתהה המשיב זמן כה רב עד להגשת התביעה המקורית ועד להגשת בקשת התיקון; התצהיר התומך בבקשה הינו תצהירה של ב"כ המבקש ואין בו כח ראייתי כלשהו, שכן הוא מובא מפי השמועה בלבד; אין גם כל הסבר למהותה של הטעות. עוד טוען הוא ומוסיף כי אין להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שאינה חורגת ממתחם הסבירות.

6.דין הבר"ע להידחות.

תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מתירה לבית משפט לאפשר כל תיקון בכתב טענות כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות. על פי הלכות הפסיקה, על בעל דין המבקש לתקן את כתב טענותיו, לצרף תצהיר המאמת הן את העובדות אותן הוא מבקש להוסיף והן את הסיבה מדוע זה דרוש התיקון המבוקש (ר' אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמוד 150).

7.אכן, כפי שקבעה השופטת קמא, הפסיקה נוקטת קו ליבראלי של רוחב לב בתיקון כתבי טענות. אולם אין הדבר נעשה כדבר שבשגרה. מן הראוי להביא לעניין זה את דברי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 3385/08; מרקט פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (פורסם בנבו):

"ט"ו. נהוג לומר, כי הפסיקה נוקטת "קו ליברלי", של רוחב לב, בתיקון כתבי טענות, אשר מטרתם להביא להכרעה בשאלות שבמחלוקת ה"אמיתית" בין בעלי הדין. ואולם, כפי שציין השופט (כתארו אז) אור ברע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 421:

'מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין - נעתרים לו ברוחב לב (ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214; ר"ע 330/85 אלבו נ' רבינטקס תעשיות, פ"ד לט(2) 556). ברם. זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכל. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהינה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש' (ההדגשה הוספה - א"ר).

ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007), 149, למערכת השיקולים הרלבנטיים לעניין זה; כן ראו מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (מהדורה 15, 2007), המונה (עמ' 509) את שיקולי בית המשפט בכגון דא, ובהם - מעבר לעצם האפשרות להכריע במחלוקת לאמיתה, שהוא עיקר תקנה 92 - אף המועד, האפשרות לפיצוי בכסף, אי גרימת עוול, הכרחיות התיקון ותום הלב; וראו לפירוט שם 516-509. אכן, בפרשת לבו נ' רבינטקס, נאמר, כי אם ניתנת הבעיה לפיצוי כספי תהא הגישה 'מאוד ליברלית, כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר' (מפי המשנה לנשיא בן פורת, עמ' 557). אך, כאמור, לא בכל מקרה ירחב הלב ויד הנימה הליברלית תהא על העליונה. לדידי רכיב מרכזי הוא הוגנות ההליך, המשחק "ההוגן"; יש לבחון אם עשוי צד לרכוש על-ידי התיקון יתרונות דיוניים שויתר עליהם לפני כן מטעמי נוחות, ובכך שינה הצד שכנגד את מצבו.

ט"ז.           המחבר ש' לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית) מציין (עמ' 110) בפרשנות תקנה 92 את מורי הדרך או התמרורים, כלשונו, שהציבה הפסיקה כדי לשקול את האינטרסים הרלבנטיים, והוא מסווגם לשלושה: אינטרס בעל הדין מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית, אינטרס המשיב שיריעת המשפט לא תורחב שלא לצורך, ואינטרס הציבור (ואוסיף - שבית המשפט מייצגו לדידי ביעילות ההליכים); אכן, ככל שהשאלה נשוא ההליך "אמיתית" יותר, כך יגבר האינטרס לאפשר את התיקון. המחבר ד' שוורץ (סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז)), פורש יריעה רחבה במישור הדיון האזרחי, הרלבנטית לענייננו, ומהותה המפגש "שבין עקרון תום הלב לכללי סדרי הדין" (עמ' 98), והוא מציין (עמ' 99-98):

'מהצד האחד ניצב עקרון תום הלב, שאין כמותו לשקף את כוח התערבותו של בית המשפט ויכולת השלטת הערכים שהוא רואה אותם כראויים למיטב שיפוטו, ומנגד עומדים כללי הדיון האזרחי בשיטת הדיון האדוורסרית ... המשמעות המוצעת לעקרון תום הלב בהקשר של סדרי הדין היא של הגינות דיונית בין בעלי דין יריבים. מבחן העזר המרכזי לבחינת התנהגותם של בעלי הדין יהא: עד כמה התנהגותם משרתת את הצבת הפלוגתאות השנויות באמת במחלוקת ביניהם, מהותן, בירורן וההכרעה בהן'.